ערן הלרקרוב לארבעים שנה שרנה והל מלמדת אנגלית בבית הספר אמית בר אילן ברמת גן. כבר מהמחזורים הראשונים להקמת בית הספר. הסוד שלה הוא שהיא לא מפסיקה להתחדש. בשנה שעברה החלה ללמוד לנגן בפסנתר. והשנה החלה ללמוד את השפה הטורקית. "כדי להבין את התלמידים אני רוצה להיות במקום של מי שמתמודדים עם קניית שפה חדשה"
אל בית הספר היא הגיעה כשלבן שלה, וחבריו לא היה מורה."היו קצת מיואשים בחיפוש אחרי מורים טובים לאנגלית. אני דוברת אנגלית וגם מורה לאנגלית, וכך בעצם הכל התחיל".
עד שהתגלגלה לתפקיד בו היא מחזיקה למעלה מארבעים שנה, עברה ואל לא מעט גלגולים. "הייתי מורה למדעים ומתמטיקה בחו"ל, לאחר מכן במשך עשר שנים עבדתי בהייטק, כשעליתי לארץ לימדתי מתמטיקה בתיכון אחר. עם השנים עברתי להוראת אנגלית בבית הספר אמית בר אילן".
למרות שכבר עברה לפני קרוב לעשור את גיל הפרישה לפנסיה, רנה עדיין ממשיכה ללמד. היא עובדת עם שתי כיתות מצוינות, אותן היא מלמדת פעמיים בשבוע. "זה הרבה יותר כיף מאשר עבודה", היא מחייכת. "אני משקיעה בכל שיעור ולומדת כל הזמן. בזמן הקורונה למדתי להשתמש בזום והעברתי שיעורים נהדרים. בית הספר נותן את מה שצריך מבחינת היחס. האווירה היא חיובית, היו לי 6 מנהלים, כולם מהטובים ביותר שיכולתי לבקש ולכן המורים אוהבים את בית הספר ונשארים בו שנים ארוכות מצד שני יש בוגרים רבים שחוזרים כמורים. אז חדר המורים מלא בתלמידים שלי לשעבר וזו תחושה יוצאת מהכלל".
הנטישה של מורים את המערכת מובנת לה לגמרי: "התנאים נהיים יותר ויותר קשים להוראה. הדרישות מהמורים עולות כל הזמן גם מותיקים וגם מחדשים, נותנים פחות ופחות תמורה. לא רק בכסף אלא בתמיכה, עידוד, הערכה, נוחות של שעות עבודה וכדומה. בגלל שאף פעם לא עבדתי במשרה מלאה, מקסימום עבדתי במשרת אם – יכולתי להקדיש לזה את מה שצריך. גם לעשות השתלמויות ולהגדיל את הידע שלי לפי הזמן והרצון שלי – ולא שמישהו מכריח אותי אלא מה שמעניין אותי אבל מי שעובד במשרה מלאה נמצא במציאות קשה הרבה יותר".