תוכן מקודם"כל עוד בלבב – פנימה,
את סכסוכי הנפש נפתור, קדימה"
ולפני שאסביר מה עשיתי להמנון שלנו, ואיך זה קשור ל"התקווה" שלנו, אני רוצה להסביר לפני כן משהו אחר.
אין בי יומרה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל זה לא ייחשב ש"הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" אם אומר שאת תמצית הסכסוך אפשר לתאר בדרך הבאה: כל צד (לפחות בקיצונים שבכל צד) אינו מוכן לקבל, להבין ולתת הכרה לכך שבצד השני ישנם קבוצת אנשים אשר מה שמאגד אותם זה נרטיב קולקטיבי שונה לחלוטין לגבי שייכותם לחבל ארץ הזו, בזמן שלצד השני יש נרטיב קולקטיבי שונה בתכלית.
לא זו בלבד שהנרטיבים שונים, הם גם הפוכים ממש. וכל צד מאמין שהסיפור שלו הוא האמיתי והנכון ההיסטורית. הצד השני שקרנים, גזלני אדמות ומהווים איום על עצמאותו של הצד האחר. מה שקורה זה שמתחיל "מאבק", והצדדים הופכים "אויבים" זה לזה.
לו שני הצדדים היו מצליחים להבין ולהכיר בכך שאף אחד לא הולך לשומקום, אולי היה אפשר למצוא פתרון. בינתיים כבר קרוב ל-150 שנה זה לא ממש מצליח (למי שממש הנושא הזה עושה לו את זה, מומלץ לצפות בסדרת הדוקו של כאן11 "המנדט". יש ביו טיוב).
אבל איך כל זה קשור לטיפול רגשי ולתקווה?
אנו נוטים וטועים לחשוב על עצמנו דרך משקפי "אחדות האני" – כלומר יש אותי – אני, ואני אחד. אך למעשה בכל אחד מאיתנו יש כמה וכמה קולות שמייצגים צורך ורצון שונה, אחר, לפעמים הפוך ומנוגד אחד מהשני. "הקולות" הללו גורמים לנו לפעמים להיות מסוכסכים עם עצמנו. למי שעדיין רואה את העולם דרך משקפיים של "אחדות האני" – קשה לו להבין את עצמו. הרי אם הוא קבע ללמוד למבחן, לעשות דיאטה/כושר, להפסיק לעשן וכדומה, ובפועל לא מצליח לעמוד בהחלטותיו, חוויית החיים הפנימיים שלו סוערים, מותשים, מובסים. התסכול והמרמור יכול להגיע אפילו לרמה של שנאה עצמית ופגיעה בערך העצמי.
אך אם נשכיל להבין שיש בנו כל מיני קולות. וכל קול הוא לגיטימי כמו השני, והצורך שהוא מייצג הוא עובדה קיימת. הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום ולהיעלם, רק כי ל"קול האחר" שלנו לא נוח איתו. "הקול השופט" למשל מתחיל לשפוט את אותו על כך שלא עמד בהתחייבויותיו, להאשימו בעצלנות, בחולשה. הקול הזה יכול לעורר רגשות כמו בושה וחרטה באופן בלתי מידתי כלפי אירוע נורמלי ואנושי – לטעות, להיכשל, ומשם הדרך לפגיעה בערך העצמי ולשנאה עצמית קלה ומהירה.
תהליך זה מהווה חלק בלתי נפרד מטיפול CBT ונקרא החצנת מחשבות והבנייה קוגניטיבית אשר עיקרו זה לשבת ולהקשיב לקול הזה בתוכנו שלא רוצה את הדיאטה, שלא בא לו על חדר כושר, שבא לו להמשיך לעשן. רק להקשיב! להבין שיש פה עוד צד חוץ מהצד "הצודק", הצד/הקול "הפוחד", שאיתו אנחנו מזדהים באופן אוטומטי, וטועים לחשוב עליו כ"אני האמיתי והיחיד". קיומו של רב שיח עם כל הקולות בתוכנו תקל עלינו להבין שיש בנו כל מיני צרכים ורצונות, וקולות שונים שמייצגים אותם.
התעלמות מאותם "קולות" גורמת לסכסוך פנימי, בין אם אנחנו מודעים להתעלמותנו ובין אם לאו. לפעמים אנחנו כל כך רחוקים מעצמנו וחיים את החיים על אוטומט מבלי לשים לב כמה הנפש מיוסרת ומסוכסכת מבפנים.
זכרו: ניתן להשתיק קול כזה או אחר, אך לא ניתן למנוע את השפעתו.
לשבת לדבר, ולתת הכרה לצורך אינו מהווה איום לכשעצמו. לא בטוח שנראה לנכון למלא אחר הצורך הדורש הכרה. יכול להיות שנענה לו באופן חלקי, או נענה לו את מבוקשתו בזמן אחר ובדרך אחרת, אבל הוא בטוח יחווה "הכרה" – "מכירים בי. רואים אותי. אני לגיטימי. אני לא צריך להתבייש על עצם קיומי, ואני לא אחראי על כל האכזבות שלך מעצמך". אדרבה, אם ניתן לו את ההכרה שהוא כה זקוק לה, נוכל אולי לשמוע אותו אומר: "תן לי הכרה ותראה איך גם אני רותם את עצמי להיות "חלק" מכל המערכת הזו שנקראת "אדם", ומשתף פעולה לגבי כל המטרות שהאדם הזה רוצה להשיג בחייו".
אבל אם נפחד לדבר עם הקול הזה ולתת לו הכרה, הוא ימשיך להיות קיים. הוא ימשיך לדרוש את צרכיו, ואנחנו לא נבין את המסרים. אנו נפרש זאת כחולשה שלנו, חוסר החלטיות וכדומה. אבל הקול הזה לא הולך לשום מקום עד שיכירו בו.
אמר פעם אחד מגדולי התיאורטיקנים, קארל יונג: "עד שלא תהפוך את התת מודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך, ואתה תקרא לזה גורל".
כל עוד בלבב – העבודה עם הלב על הרגשות שלנו,
היא בכיוון – פנימה, להבין את עצמנו.
יש סיכוי שנצליח לפתור את סכסוכי הנפש.
אז… קדימה – לעבודה.
ואולי, אם כל אחד יישם את זה עם עצמו, נצליח יום אחד גם להבין את הקולות מבחוץ שמסוכסכים איתנו. לשבת לדבר מתוך רצון כנה והדדי לפתור את הסכסוך.
ומלאה הארץ דעה… ותקווה.
תקווה לשלום פנימי ושלום עולמי, אם רק נשכיל לשבת ולהקשיב לצרכים שלנו ושל האחר.
הכותב הינו עובד סוציאלי קליני, בוגר בי"ס לפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית CBT
ומטפל רגשי בילדים, מתבגרים, מבוגרים והדרכות הורים.