על רקע היעדרותם של מרבית התיכונים ברמת גן מרשימת בתי הספר הערכיים שפרסם משרד החינוך טוען הפעיל החברתי אלעד צור, אב לשלושה ילדים במערכת החינוך העירונית כי ההתעסקות של תושבי רמת גן במאבקי הישרדות יום יומיים אל מול יוקר המחיה, המצב הכלכלי וגילויי שחיתות מגיעה על חשבון מעורבות חברתית ופעילויות ערכיות וכי מערכת החינוך ברמת גן עוסקת יותר בציונים מאשר בערכים.
פרסום רשימת בתי הספר המצטיינים בהישגים ערכיים וחברתיים , כללה רק בית ספר אחד מרמת גן – תיכון אוהל שם והפתיעה רבים בעיר. אך האם מדובר באמת בהפתעה בלתי צפויה?
התיכונים בעיר רמת גן מובילים באחוז הזכאים לבגרות מדי שנה בקרב הערים הגדולות ולא מדובר רק בשני היהלומים הנוצצים של בליך ואוהל שם. גם תיכונים קטנים יותר ומפורסמים פחות כגון אורט אבין ואורה מודיעים מציגים אחוזי זכאות גבוהים לבגרות ומשקפים רמת חינוך גבוהה בעיר.
אז מדוע אין לזה תימוכין ברשימת בתיה"ס הערכיים? כי חינוך לידע הוא דבר אחד וחינוך לערכים הוא דבר אחר. שני התחומים האלו, אמורים להשלים האחד את השני ולהפוך כל תלמיד לאדם משכיל – קרי גם בן אדם וגם משכיל.
כל חינוך, בין אם לערכים או לידע, מתחיל בבית. במצב הנוכחי שבו רבים מתושבי המדינה בכלל ורמת גן בפרט עסוקים במאבקי הישרדות יום יומיים אל מול יוקר המחיה, מצב כלכלי לא יציב, אין סוף שערוריות וגילויי שחיתות בכל הרמות, למי יש זמן לחשוב על מעורבות חברתית ופעילויות ערכיות כגון התנדבות, תרומה לזולת, פעילות חברתית וכו'?!
ואל תבינו לא נכון, אם נבדוק נכונות לתרום ולסייע נגלה 100% רצון לעזור ולקחת חלק אולם בשלב המימוש האחוזים צונחים לרמות נמוכות מאד (להוציא יוזמות נקודתיות, קצרות טווח שלא דורשות מחוייבות לטווח ארוך).
כאב לשלושה ילדים במערכת החינוך ברמת גן, אני יכול להעיד מגוף ראשון על מידת המעורבות הגבוהה של ההורים בנעשה במערכת החינוך והנכונות להירתם ולפעול כאשר מזהים צורך ומטרה מוצדקים.
לעומת זאת, כפעיל חברתי המעורב במאבקים למען ניהול תקין, שקיפות ושיתוף הציבור ברמת גן ובעקבות שיחות רבות עם תושבים עולה תמונה עגומה של תושבים מיואשים ואדישים שאיבדו אמון במערכת ובמנהיגים ומתוך כך הם מתרכזים ב"הגנה על הבית" , חושדים בכל אחד שמנסה לגייס אותם לפעילות שהוא בעל אינטרס והתפיסה הרווחת היא שיהיה מישהו אחר שידאג לעשות את מה שצריך.
ואת זה סופגים גם הילדים שלנו – האדישות, חוסר האמון במערכת וחוסר המוטיבציה לפעול למען הסביבה והזולת. נכון, המערכת מושחתת ויש בה אנשים רבים שמנצלים את האדישות כדי לקדם את עצמם אולם לשחיתות ציבורית יש רק מרפא אחד יעיל והוא מעורבות ציבורית.
אם כל אחד יסמן לעצמו מטרה חברתית אחת ויקח בה חלק פעיל לטווח ארוך, זה יחלחל גם לדורות הבאים ויהפוך את ילדינו לערכיים יותר ואנשים טובים יותר ועל הדרך, יוריד את רמת השחיתות בעיר ובמדינה.
יש מעלה אחת עיקרית בפעילות חברתית שלא תמצאו במקומות אחרים – זה עושה טוב בנשמה!לילדים שלנו יש המון כח, נשמה ורצון לעשות, הם רק צריכים דוגמא הכוונה ואת זה אנחנו ההורים צריכים לתת.
