ערן הלרהרב בנימין קופרמן, שהועסק במועצה מאז 1991, קיבל הודעה על סיום העסקה בטענה כי הוא מועסק ללא תקן מאושר. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את עמדת ההסתדרות לפיה חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות חלה גם על עובד שהוחתם על חוזה אישי, והורה להשיבו לעבודה.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של הרב בנימין קופרמן, רב במועצה הדתית רמת גן, והורה על השבתו לעבודה ועל תשלום השכר שלא שולם לו מאז פיטוריו. בית הדין קיבל בכך את עמדת ההסתדרות שתמכה בעובד והגישה עמדה בהליך, לפיה חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות חלה על עובד מועצה דתית גם אם המועצה החתימה את העובד על חוזה אישי. עוד נקבע שפגמים בדרך מינויו של עובד אינם מונעים את תחולת חוקת העבודה, וכי פגמים בתקינה ובדרך העסקה אינם רובצים לפתחו של העובד ואינם מצדיקים פיטורים אוטומטיים. עמדת ההסתדרות הובאה בהליך על ידי עו"ד תהילה בנישו ועו"ד הגר זוסמן מהלשכה המשפטית לאג"מ. הרב קופרמן יוצג על ידי עו"ד שלמה בכור.
קופרמן הועסק במועצה הדתית רמת גן בשנת 1991, ומשרתו הוגדרה כקליטה רוחנית של עולים חדשים בעקבות העלייה הגדולה מרוסיה. הוא הועסק בחוזה מיוחד לתקופה של שנה, אשר חודש מדי שנה בשנה עד לשנת 2007, אולם המשיך להיות מועסק גם לאחר מכן. בפועל בשלב מסוים חדלו להגיע עולים חדשים לעיר, ומאז שימש לטענתו כרב שכונה.
בשנת 2017, לאחר כ-27 שנות עבודה, זומן המערער לשימוע בו נטען כי המועצה שוקלת לסיים את העסקתו לאור ביקורת של האוצר והיעדר תקינה. בהחלטה על הפיטורים פורטו טעמים שונים לסיום עבודתו. קופרמן הגיש תביעה לבית הדין לעבודה ובקשה לצו מניעה זמני כנגד כניסת פיטוריו לתוקף.
בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה וחייב את התובע בתשלום הוצאות, תוך שקבע כי המועצה היא גוף מתוקצב הכפוף לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, כי רבני שכונה ממונים בהליך מיוחד שנקבע בחוזרי מנכ"ל ומחייב אישור תקן אשר לא התקיים בעניינו. בית הדין האזורי קבע כי הרב מונה שלא בהתאם לדרכי המינוי והוחתם על חוזה אישי, ועל כן המועצה הדתית לא נדרשה לפנות לוועדה פריטטית בהתאם לחוקת העבודה, טרם פיטוריו. הרב הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, ולהליך צורפו המדינה, ההסתדרות ומרכז השלטון המקומי.
בית הדין הארצי פסק כי נפלו בפיטורי המערער שורה של פגמים שפורטו בפסק הדין ונוגעים בכך שלא הובהרה עילת הפיטורים, שהמועצה שינתה את גרסאותיה לעניין זה פעם אחר פעם; שהשימוע והחלטת הפיטורים נוקבים בעילות פיטורים שלא הוזכרו במכתב הזימון לשימוע. לצד זאת עומדות תקופת עבודתו הארוכה של המערער ואופיה הציבורי המובהק של המועצה.
בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי גם אם המערער התקבל לתפקיד "ללא תקן", דבר שלא הוכח, תקינה נקבעת על ידי "אנשים בשר ודם" לאחר הפעלת שיקול דעת ואינה גזירת גורל. על כן היה על המועצה לבחון אפשרויות של העסקה תקנית ולהפעיל שיקול דעת והיא לא הייתה רשאית להסתמך על כך כדי לנמק פיטורים חסרי שיקול דעת של העובד.
בית הדין ציין כי גם אילו היה מניח כי המערער התקבל לעבודה במועצה בניגוד לדין ששרר בתקופה הרלוונטית, ספק גדול אם לאחר 30 שנות עבודה רשאי המעסיק, שהאחריות לדרך קליטת המערער לעבודה מוטלת בראש ובראשונה עליו, להתבסס על מחדל שלו עצמו על מנת להביא לסיום העסקה של עובד ותיק לאחר עשרות שנות עבודה, בלי לנקוט בהליכי הפיטורים הקבועים בדין ובהסכמים הקיבוציים.
עוד נפסק כי שגה בית הדין האזורי עת קבע כי חוקת העבודה אינה חלה על המערער מן הטעם שמונה שלא בהתאם לדרכי המינוי ואף היה חתום על הסכמים אישיים. נפסק כי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות חלה ככלל מכוח הסכמים קיבוציים שאימצו אותה, גם על עובדי המועצה הדתית, ובהתאם אמורה לחול גם על המערער ללא קשר לתפקידו, בהיותו עובד המועצה.
בית הדין הבהיר כי לא מצא ממש בקביעת בית הדין האזורי לפי חוקת העבודה אינה חלה על מי שהתקבל לעבודתו "שלא בהתאם לדרכי המינוי", וכי אין כל רמז לכך בלשונה של חוקת העבודה, בלשונם של ההסכמים הקיבוציים המאמצים אותה או בהלכה הפסוקה. עוד דחה בית הדין את קביעת בית הדין האזורי כי חוקת העבודה אינה חלה על מי שחתום על הסכם אישי, והובהר כי הדבר היה נכון רק ככל שחוקת העבודה הייתה קובעת כך במפורש בהתאם להוראותיה.
כאמור, בית הדין קיבל את הערעור, קבע כי הפיטורים בטלים והורה להשיב את הרב לאלתר לעבודתו, תוך תשלום שכר ממועד כניסת פיטוריו לתוקף, וכן הוצאות לטובתו בסך 20 אלף שקל.