כתב מקומונט רמת גןסא”ל נורית לאמעי שירתה 26 שנים בחיל הרפואה בצה”ל, ויודעת דבר או שניים על שילובן של נשים בצבא. לאור החלטת בג”ץ על הארכת הפיילוט לשילוב נשים בחיל השריון, מזכירה נורית לאמעי כי מתן הזדמנויות שוות לנשים הוא חשוב, אך לא על חשבון פגיעה במבצעיות.
מאת: אלישע שמחוני
רבע מאה לאחר בג”ץ אליס מילר המפורסם, שפתח את הדלת לשילוב נשים בתפקידי טיס בצה”ל, שתי צעירות ניסו לשחזר את ההיסטוריה. הבנות הצעירות אור אברמסון ומעיין הלברשטאט הגישו עתירה לבג”ץ בטענה שצה”ל יוצר אפליה מגדרית שאינה מוצדקת, כאשר הוא אינו מאפשר לנשים להתגייס לשריון.
העתירה הוגשה על רקע ההחלטה בצה”ל שלא לאפשר גיוס נשים בשריון, זאת לאחר שצה”ל בחן את הנושא בפיילוט. לאחר ההודעה של צה”ל, הוגשה העתירה על ידי שתי המלש”ביות הנ”ל, וכן הוגשה עתירה נוספת על ידי שתי בנות שסיימו קורס מט”קים במסגרת הפיילוט (הבנות הראשונות בצה”ל שסיימו בהצלחה קורס מפקדי טנק). בינתיים צה”ל הודיע על הרחבת הפיילוט, ולכן בג”ץ מחק את העתירות, מבלי להידרש לסוגיה, וגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה בחזרה לצה”ל. עם זאת, הוויכוח בנושא טרם נרגע. שוחחנו עם נורית לאמעי, פורצת גבולות לנשים בחיל הרפואה בעצמה, והאישה הראשונה ששירתה במגוון תפקידים במערך הרפואה המבצעית בצה”ל, כדי לשמוע את דעתה בנושא שילוב נשים בתפקידים קרביים.
שוויון צריך להיות שוויוני
נורית לאמעי שירתה 26 שנים בצה”ל, וביצעה מגוון תפקידים במערך ההדרכה, המטה והשדה של תחום הרפואה המבצעית.
נורית, האם צריך לאפשר את השילוב של נשים בשריון?
נורית לאמעי: “תראה, זה לא מתפקידי לענות על השאלה. מה שאני כן יכולה לומר, הוא שדעתי היא שהשיקולים לקבלת ההחלטה הזאת צריכים להיות מבצעיים נטו, ולא חברתיים. אני אתן לך דוגמה: בחודשים האחרונים רץ סרטון ברשתות החברתיות שהוא כביכול מתוך הפיילוט לשילוב נשים, ומראים שם שלנשים לקח 38 שניות לטעון פגז, בעוד לבנים זה לקח 3 שניות בלבד. התברר שהסרטון הזה הוא פייק ניוז נבזי. אם אכן הפערים המבצעיים היו כל כך משמעותיים, אז נראה היה ברור שנשים לא יוכלו לטעון פגזים, אולם זה לא המצב.
לפי פרסומים בתקשורת, נראה שאכן היו הבדלים בין הבנות לבנים, אולם הם היו קטנים יותר ומורכבים יותר. בשריון יש סוגים של פגזים: בפגז חץ, לקח לבנות לקחו עשר שניות, ואילו לבנים זה לקח חמש שניות. לגבי זמן הטעינה של פגז כלנית, שהוא כבד יותר, מדדו לבנים 13 שניות, ואילו לבנות זה לקח 26 שניות (עם זאת, העותרות טענו כי פערי הזמנים בפועל היו נמוכים יותר). כמו כן, היה פער של כמה דקות בתרגולת של פריסת זחל, אולם גם בצה”ל מודים, כי נדרש מידע נוסף בטרם תתקבל החלטה סופית בנושא”.
“הכל עניין של איזה התאמות נדרשות כדי לשלב נשים”. אומרת נורית לאמעי. “לדעתי צריך להיות ברור שההתאמות לא צריכות להיות בהתפשרות על יכולת מבצעית. עם זאת, אם ההתאמות הן משהו שדורש היערכות כספית בהיקפים סבירים, אז כן צריך לפתוח צוהר גם לנשים. למשל התאמות פיזיולוגיות לתנאי השירות המבצעי, גם לנשים, אחרת לא יהיה להן די כוח פיזי לעשות מטלות שונות הנוגעות לטנק.
לאחר בג”ץ אליס מילר למשל, בחנו את הנושא של כיסא מפלט לצורך שילוב נשים. חשבו על זה שעל מנת שכיסא המפלט יעבוד, האדם שיושב עליו צריך היה לשקול לפחות 60 ק”ג, והיו נשים שלא הגיעו למשקל הזה. ההתאמה הנדרשת הייתה הוספת משקולת מסוימת, כך שלא יהיה בכך סכנה ביטחונית”.
כדי שנגיע לשוויון מגדרי, עלינו להפסיק לקדש את התקדים
נורית לאמעי הגיעה רחוק בצבא, לא ביחס לאישה, לא בגלל שהיא אישה, לא למרות שהיא אישה. פשוט התקדמה מבלי לעשות עניין מהמגדר. עם זאת, היא מודה שלמרות שיש נשים שיכולות לעשות הכול, לא כולן כאלה.
נורית לאמעי: “כרע”ן תורה והדרכה בחיל הרפואה, הייתי אחראית על הכשרת פרמדיקים ופרמדיקיות בצה”ל. מדובר בקורס יוקרתי ביותר, עליו מתמודדים מאות מלש”בים ומלש”ביות. תפקיד הפרמדיקים מוגדר כתפקיד מבצעי באופן מובהק והוא מהווה יעד שיבוץ מבוקש מאוד.
בתפקידים קודמים שביצעתי, הפעלתי פרמדיקים ופרמדיקיות במתארים מבצעיים שונים. מבלי להיכנס לפרטים, לפני כעשור, במסגרת פעילות מבצעית מורכבת, היה איזה מקרה שבו אושרה הכנסה של פרמדיקית בנגמ”ש לתוך איזור לחימה. לצערי, במקרה של הפרמדיקית הספציפית הזו, השהיה המבצעית הממושכת בסביבת לחימה, בתוך רק”מ, לפעמים כמה ימים מבלי לצאת מהכלי, גרמה לבעייתיות בתפקוד הבסיסי של הכוח, ונאלצנו להוציאה החוצה בליווי שיירה מבצעית. זה היה אירוע לא טוב, שהעיב באותו מבצע על עובדת שילוב הנשים. לשמחתי, זה היה אירוע דיי חריג. ברוב הפעמים, ראיתי נשים חדורות מוטיבציה ומקצועניות, שלא נופלות ברמתן וביכולותיהן מהגברים במקצוע. אולי אפילו טובות מהם. נחשפתי מקרוב לתהליך ההכשרה המבצעית, של רופאה ששירתה בתפקיד מבצעי ביחידת “דובדבן”. אותה רופאה עשתה הכל, כמו הבנים, בלי הנחות. היא הייתה ג’דאית שחבל על הזמן. לא עשו בשבילה שום התאמות, כי פשוט לא היה צריך”.
“לסיכום”, אומרת נורית לאמעי, “איך נדע שנשים הגיעו באמת לשוויון מהותי? כשנפסיק נתלהב מכל סמנכ”ל שהיא גם אישה, או כל טייסת שהיא גם אישה. אותן נשים הן פורצות דרך, אבל הן גם הרבה פעמים עילוי ויוצרות רף בלתי מושג לנשים לכאורה. בסוף היום, אם אנחנו רוצים (ורוצות) לראות נשים משתלבות בתפקידים כמו גברים, צריך שלא נקדש את התקדימים האלה, לא נעשה עניין מכל פריצת דרך כמו זו של אליס מילר, כי לפעמים (לא תמיד), אנחנו עושים ממשהו יותר מדי עניין, ואז אנחנו לא מסתכלים על המהות, והתקדים לוקח את כל תשומת הלב. אליס מילר פתחה דלת להמון נשים, אבל היא גם קיבעה את זה שכאשר נשים רוצות שוויון, הן חייבות לעשות טררם גדול ומלחמה רועשת. בסוף, יש נשים כמו הרופאה הזאת בדובדבן, שפשוט עושה, לא מדברת”.
