ערן הלרהרב שרלו נשא דברים בעצרת לזכר ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל שנערכה בכיכר רבין ואמר:"עשרים שנים לאחר הרצח הנורא, המציאות מרה הרבה יותר: ילדה נרצחה בשעת מצעד בירושלים; אלימות מילולית נוראה מתחוללת ברשתות החברתיות; איומי אלימות נשמעים מכל עבר; שליחי ציבור מתאבדים גם בשל חוסר יכולתם לעמוד באימה המילים המסוגלות להרוג".
להלן נאומו המלא של הרב שרלו בעצרת: "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים ברא אותו" – כל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים, יהודים ושאינם, גברים ונשים, וכל הגוונים האחרים של המציאות. זהו השורש היסודי של ההתייחסות שלנו האחד לשני.
בריאה זו – לא בתבנית אחת יצרה את כולנו. אנחנו שונים. בלשונם של חכמים "…ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו".
הגיון והשוני יוצרים את החוויה המרתקת של הקיום. אוי לנו אם היינו כולנו זהים האחד לשני, ופרשת מגדל בבל מלמדת אותנו על הסכנה הגדולה בחברה של "שפה אחת ודברים אחדים". זהו מקורו של הפאשיזם. במסורת שלנו, מחלוקת אינה מילה מגונה. להפך – היא התפארת שבקיום.
ובד בבד, כמו כל תופעה מרתקת – היא עלולה להטיל צל גדול: לבני אדם שונים אינטרסים שונים, דעות שונות, היוצרים מאבקים והתגוששויות.
לפני עשרים שנה, בכיכר זו, ניסה בן עוולה להכריע את המחלוקת באיומים שבכלים – שפיכות דמים, ברוצחו את ראש ממשלת ישראל, רב אלוף יצחק רבין. למעלה מכך, אף שכל רצח הוא נורא, גם אם הוא נעשה כביכול על ידי הביטוי הנורא של "רקע רומנטי", כאן מדובר במשהו מסדר גודל שונה לגמרי, המעניק לרצח הזה תודעה מיוחדת: הרוצח ניסה לכפות את עמדתו על הציבור בכלי האלימות, ולאנוס את בחירתם של אזרחי מדינת ישראל.
באנו לכאן לככר כדי לחזק את ההכרעה החד-משמעית שלנו: את המחלוקות בינינו מכריעים בדרך הוגנת, בדרך דמוקרטית, שעיקריה הם שלטון הרוב ובד בבד שמירה קפדנית על רשימת זכויות הפרט, שאפילו הכרעת הרוב אינה יכולה להן.
אנחנו בונים חברה בה מחלוקות מוכרעות בעזרת פתק נייר, לאחר דיון ציבורי, חופש ביטוי, ואפשרויות שינוי. במרחק חצי יום נסיעה ניצבות לנגד עינינו חברות שהמחלוקות בהן מוכרעות בעזרת קנה רובה – לא בדרך זו אנחנו בוחרים לחיות.
אם חשבנו לאחר הרצח כי דברים אלה יהיו מובנים מאליה – התברר לנו, עשרים שנים לאחר הרצח הנורא, כי המציאות מרה הרבה יותר: ילדה נרצחה בשעת מצעד בירושלים; אלימות מילולית נוראה מתחוללת ברשתות החברתיות; איומי אלימות נשמעים מכל עבר; שליחי ציבור מתאבדים גם בשל חוסר יכולתם לעמוד באימה המילים המסוגלות להרוג; וכל זה מעורר שוב את התביעה כלפי הרוב הדומם – שלא יישאר בשתיקתו. גם לא רק במחאתו. אלא יתנער, כאופיין של תנועות הנוער המופלאות שכאן, ויוליך אותנו למקומות אחרים וטובים.
הרבה מהאפשרויות לשינוי תלויות בדימוי שיש לנו על אחרים, ארז ביטון, המכיר את חוויות העיוורון מתוכו, כתב שיר קצר:
"כשהילדים חוצים אתי את הכביש
אני אומר להם
אני איש רכות,
המקל שבידי,
לא בשביל להכות.
וכשהם עוזבים אותי,
ברחוב המתעקל,
רק אני נשאר ילד פוחד מן המקל.
הדימוי ההדדי שיש לנו האחד על השני – הוא שורש האימה. וכשאנו נהיה "איש רכות", ואף ניתן אמון כי זה שעומד מולנו הוא איש רכות, לא נאלץ עוד להיות ילדים פוחדים ממקל.
יש בנו שתי תנועות מנוגדות.
ראשונה בהן היא המחלוקת העמוקה על הדרך שבה על מדינת ישראל לנהוג כדי להגיע ליעד הנכסף, של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", והשלום הכללי בו נחיה יאפשר לנו לממש את החזון הגדול של היהדות, הציונות, והאדם.
שניה בהן היא הלב המשותף של הנוכחים כאן – לבה של אומה, ביחד עם מיעוטים החיים בתוכנו, הפועם בלב של בני ברית המבקשים לכונן כאן חברה מוסרית, ערכית, הגונה, חומלת וסולידרית. – כשתעודת הזהות שלה נכתבה בפרשת השבוע מה שנאמר על אברהם אבינו וצאצאיו, מייסדי האומה הישראלית וייעודה: "ושמרו את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט".
אני מאמין כי יש בידינו לעשות זאת, וכדברי חוזה המדינה "אם תרצו – אין זו אגדה". לא אגדה רעי, כי אם משימת חיים של בניית חברתנו. המתכנסים כאן כורתים ברית להפוך את המקום הזה לישר יותר, נקי יותר, מכוון יותר, ומממש את הטוב והיפה שבברית האנשים הפועלים לטוב. אנו, המתכנסים כאן מכריזים שאנו חלק מברית האחים הזו, ומקבלים על עצמנו לפעול למען מימושה של תעודת הזהות הזו, שהיא משמעותה האמיתית של מדינת ישראל.