במהלך הסיור ברחובות, פגש נחמן שי גם את יעקב עמידרור, אשר שירת בתקופת מלחמת המפרץ כקצין באגף המודיעין בצה"ל ועסק בפרויקט טכנולוגי רלוונטי. השניים נאלצו לקטוע את הראיון ולרדת למקלט, מה שהדגיש את העובדה כי למרות חלוף העשורים והשיפור המשמעותי במערכות ההגנה של ישראל, תחושת אי-הוודאות והצורך במרחב מוגן נותרו חלק בלתי נפרד מהחיים כאן.

השיחות עם התושבים ברמת גן העלו זיכרונות רבים על ה"חדר האטום" המפורסם: איטום החלונות בניילונים, השימוש בסמרטוטים רטובים ובסרטי הדבקה, וגם מזרקי האטרופין המפורסמים שחולקו לציבור כמענה אפשרי לנשק לא-קונבנציונלי. בכתבה הובאו עדויות של תושבים שסיפרו כיצד הם חוזרים לאותם מקלטים ששימשו אותם ב-1991, לעיתים אפילו באותם בניינים שנפגעו אז.

יחד עם זאת, לצד הזיכרונות האישיים והנוסטלגיה הכואבת, עלה גם זיכרון העבר הקשה: רמת גן אינה שוכחת את הנפגעים בנפש באותה תקופה, בהם איתן גרונלנד ז"ל, שנהרג במלחמת המפרץ, וכן את אנג'ל ואהרון מזרחי ז"ל שנהרגו מנפילת טיל בעיר בזמן מבצע עם כלביא. השמות הללו מהווים תזכורת מתמדת למחיר הכבד שגבתה המערכה ההיא, ומציבים בפרספקטיבה את השינויים הטכנולוגיים שחלו מאז.

כיום, מערכות ההגנה האווירית הישראליות מתקדמות לאין שיעור לעומת טילי הפטריוט של אז, אך התחושות של תושבי רמת גן מול המציאות הנוכחית מדגישות כי המעבר בין תקופות, מאירועי 1991 ועד היום, אינו רק שינוי של טכנולוגיה או אויב, אלא עדות לחוסן הנדרש מתושבי העיר שמוצאים עצמם שוב, בחלוף השנים, עומדים בחזית מול איומי הטילים.

הפוסט 35 שנה אחרי: ברמת גן נזכרים במלחמת המפרץ – וההיסטוריה שחוזרת הופיע ראשון במקומון רמת גן