תלמידי תיכון קלעי לקחו חלק בפעילות משותפת של צוותי של"ח והחינוך החברתי. במסגרת הפעילות יצאו התלמידים לבית העלמין נחלת יצחק וחלקו כבוד לחללי נצר אחרון. חללי נצר אחרון היו שורדי שואה, אחרונים ממשפחתם שעלו לארץ, נלחמו במלחמת העצמאות ומצאו את מותם. בבית העלמין נחלת יצחק טמונים 30 חללי נצר אחרון. התלמידים יצאו  לבית העלמין ושמעו דברים לזכרם של החללים, הניחו דגל ישראל וזר פרחים על מצבותיהם.

תלמידי כיתות ו'-ח' מבית הספר ברנר, כתבו 120 מכתבים מרגשים שהונחו בערב יום הזיכרון על קברי חללי צה"ל בבית העלמין בחלקה הצבאית בחולון. זו השנה השלישית שהתלמידים משתתפים בפרויקט "לנצח אחים", שבמסגרתו הם קוראים באתר ״יזכור״ על חללי צה"ל, וכותבים מכתב למשפחות הנופלים.  את המכתבים מניחים מתנדבים על חלקת הקבר ומדליקים נר נשמה לחללי צהל.

בתיכון אורט הקימו מייצג אמנותי לזכר הנופלים וקיימו שיעורי חינוך שעסקו בערבות הדדית בחברה הישראלית.

מחלקת הנוער בעירייה פתחה בבית ראשונים את "מתחם נוער זוכר", הפועל מידי שנה ביום הזיכרון. נציגי המחלקה קיימו דיון פתוח עם בני ובנות נוער מהעיר, ששיתפו ברגשותיהם. הוענקה התייחסות לחיבור בין זיכרון לעצמאות ולמעבר המהיר מהעצב על הנופלים לשמחה על קיומה של המדינה. בנוסף, המשתתפים שוחחו על האחריות החינוכית שלהם כיחידים וכקבוצה לשנות את המציאות ולשאוף לשלום.

הפוסט תלמידי גבעתיים זוכרים את הנופלים הופיע ראשון במקומון רמת גן

למה ברושים?

אני חושב לי מתחת לזיעה. אפוד ונשק על א' זה מרגיש לי מאוד מוזר .
בעיניים מנסה לאתר את האימא או החברה. הם תמיד נשברות, אפילו הפולניות.

המימייה בהיכון. זו הייתה מימיית מסדרים מושלמת, אם הצער לא יהרוג אותם חוות הבקטריות שאספתי במימיה בטוח תהרוג אותם. אפילו אני לא הייתי מעז לשתות ממנה. אבל בשביל מים על העורף זה עובד.

לא הכרתי את החייל, קיבלנו פקודה מאיזה פיקוד למלא את תורנו בסבב בית הקברות.
שמצד אחד זה אומר קפיצה של שעתיים שלש אל מתחת לסינר של אימא.
אך מצד שני יש תמיד את העיניים האלה של האימא. עם המבט שבוחן אותך בבוז עצוב ותוהה על הזכות הקיומית שלך אל מול תלולית העפר שפעם הייתה בן לחבק ולאהוב.
אני לא חושב שהייתה לי אז תשובה לדילמה הקיומית הזאת.
היום, אני אפילו לא מסוגל לטעון טיעוני זכות.

מרחוק איתרתי אותן. הן היו צמודות וחבוקות. גופה הנערי נטמע בתוך הנשיות הלאה של האם. שתיהן מרושלות בלבושם המקומט.
האימא סופגת את תנועות הקדימה-אחורה של הילדה שפעם רקדה בסלון עם אהובה המת ועכשיו נענעה את עצמה קדימה ואחורה כאברך בתפילת הודיה.
בעוד כמה שנים, האהוב יהיה תמונה מאובקת שתשקיף בסלון, על הילדים שלה, מגבר אחר.
והאימא תדעך במחשכים אל….
אל הלא נודע.

אבל עכשיו, שתיהן מנותקות מהסביבה. שקועות בכאב הזה שמוחץ את עולמם.
אף אחד לא ניגש. מסביב הקהל בוהה בהן בפנים אטומות.
כולם לבושים במיטב מחלצותיהם משל באו לחתונה.
הגברים חמושים במשקפי שמש כמו טייסים מסיירת מטכ"ל והנשים בצעיפים צבעוניים שקופים על כל התפאורה.
לחשושים קטנים על איך ומה קרה ממקורות יודעי דבר, מרחפים להם כעננה.

אני מוודא שהריי-באן יושב טוב על ארכובת האף. רק זה חסר לי שמישהו יבחין בדמעה. אני משקיע הרבה מאמץ כדי להחניק את הפרץ.
עכשיו, אני בתפקיד, באתי לעבוד לא לבכות.

מפעם לפעם יבבה חנוקה מתפרצת אל הדממה ומשתתקת מיד.
אחרי חצי שעה מופרעת הזוועה בקול מתכתי שמבשר ממערכת "קריזה" חלודה ובאינטונציה יבשה על בואו של הרב הצבאי.

כמו במחזה, כולם הזדקפו לקראת הישועה שתחלץ אותם מיגונם.
רק האימא והחברה נשארו ישובות ומתנדנדות בקצב מונוטוני של עצמן. וקול לא נשמע.

הרב במדי א' מדוגמים נחפז למערכת ההגברה ונוטל את המיקרופון.
יש לו עוד הלוויה אחת לפני החתונה.
אני מתפעל מכמות הברזלים שיושבת לו על החולצה ומכתמי הזיעה הטריים שצבר בדרך מהמכונית עד לכאן.

בארשת חשיבות של טנור ראשי באופרה הווינאית, הוא מזדקף ב"אל מלא רחמים….
הראש מתפוצץ לי כשהמילה "רחמים" חודרת למערכת העצבים המרכזית.
על איזה רחמים הוא מזמר הרב המפורזל הזה?

כי מהמקום שהחייל הזה ואני באנו ממנו אין "רחמים" וגם לא אל.
יש נגמ"שים ומטעני צד. פקודות מבולבלות וגופות מרוטשות

וגם אימהות שמרוב צער לא מסוגלות לבכות.
אמהות שבמקום לחבק את הילד שלהן, הן מחבקות ילדה-זרה
ילדה שעד אתמול חלמה על הכוכבים ועכשיו בוהה ברסיסי אבק חייה.
ושתיהן צוללות לבור שחור שלעולם לא יצאו ממנו שלמות.

ענני כעס ושנאה עצמית חשרו בתוכי וסופות זעם כיסו את עיניי.
הכיפה והכומתה הציקו לי בראש.
ידית הדריכה הזדונית של הנשק ננעצה לי במותן והאפוד שוקל לפתע טון.
לא הכיפה ולא הנשק נעמו לי עכשיו.
עצם קיומו של אל רחום וחנון קיבל עוד כמה סימני שאלה.
וכל קיומי ותכליתי כבן אנוש, חייל,דתי, ציוני, ישראלי…. התגמד לכלום זעיר אל מול ה"אל מלא הרחמים".
ועתה הנני המוות, מחריב העולמות. אני הוא נושא המגפה שבא לוודא שיש גופה.

גם ניצול השואה שלי עמד פעם בפני דילמה דומה.
וכששאלתי את האיש עם היושרה הכי מבריקה בעולם הוא מלמל משהו על "שנית זה לא יקרה" ו"מסורת בית אבא".
אני לא יכול לומר שהצלחתי לחלץ ממנו תשובה מועילה.

שורות, שורות, הם מסודרים שם.
"יש ערימה של דשא על החברה…"שרנו, בערבי שירת השחור.
מקדימה כבר חפורות השוחות. ממתינות לבאים בתור.
דמיינתי איך זה יראה כשאני אשכב שם מתחת לרב הצבאי מלא הרחמים.

בהלוויה האימא לא נשברה ורק החברה קצת כשלה ונשענה על הקצינה מחוליית המוות. החולייה הזו שמודיעה ומלווה את המשפחה.
ואז אבא שלה אסף אותה.
וזה היה מכמיר לראות את הגבר-גבר המשופם הזה קובר אותה בעדינות של פרפר. ואיך היא מתכדררת בו כמו ציפור ופצועה.
כן, וגם הפעם נמצאתי אשם במבט של האימא השכולה.

וכשנגמר הטקס עפתי לרנו 4 מודל טרנטה.
אני שונא בתי קברות. מאז לא חזרתי לבקר אף אחד.
סליחה.

הפוסט למה ברושים? | מ', הלום קרב מלבנון בטור מיוחד ליום הזיכרון הופיע ראשון במקומון רמת גן

הטקס התקיים בנוכחותם של יו"ר איל"ן, רו"ח אהוד רצאבי, מנכ"ל איל"ן,  בועז הרמן, ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, מנהל מרכז הספורט בועז קרמר, ספורטאים פראלימפים, חברי העמותה, המשפחות ואורחים נוספים.

רו״ח אהוד רצאבי, יו"ר עמותת איל״ן: "אני מצדיע לפעילים הוותיקים ששנים רבות מגיעים לכאן, זה אחד הדברים היפים ביותר שאני יכול לראות, ואני מברך ומתברך בכם ובכל העבודה הנפלאה שלכם במשך שנים רבות. אפשר לראות את העבודה המצוינת בילדים ובניצחונות הגדולים, בתוצאות באולימפיאדה ובתחרויות השונות".

ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן: "רגע לפני שמדינת ישראל תחגוג 71 שנים, אני שמח לקחת חלק בטקס מסורתי זה, כאן במרכז הספורט ספיבק ברמת גן. בעוד כמה רגעים יגיעו ספורטאים להשיא את המשואות ואנו גאים בכולם. אין רגע שמזקק את הישראליות כמו המעבר מיום הזיכרון ויום העצמאות. חברים יקרים, אין ספק שמרכז הספורט ספיבק הוא מהצלחותיה  הגדולות  של רמת גן, ולתפארת מדינת ישראל. הספורטאים המתאמנים בספיבק מהווים השראה עבור כולם ועבורי אישית. עבור הספורטאים זה לא רק ספורט זו דרך חיים. אם מתמידים ומתאמצים אפשר להתגבר על הכל. אני רוצה להודות לכם שאתם שמתם  את רמת גן על מפת הספורט הארצית והעולמית, רוצה לחזק את הקשר של רמת גן וספיבק ולהתחייב שקשר זה יתעצם גם בשנים הבאות".

הפוסט ממלחמה לתקומה: חברי איל"ן השתתפו בטקס הדלקת המשואות המסורתי של העמותה במרכז הספורט של איל"ן ברמת גן הופיע ראשון במקומון רמת גן

 הפרוייקט החל לפני כ-20 שנה בעקבות יוזמה של מזכ"ל התנועה לשעבר דני הירשברג ששכל את אחיו במלחמת שלום הגליל, ומתקיים מדי שנה בשיתוף פעולה עם צה"ל והמוסד לביטוח הלאומי.

מזכ"ל בני עקיבא יאיר שחל: "דווקא החיבור של הדור הצעיר לשרשרת הדורות הארוכה של העם היהודי מבטיחה בנייה של דור עתיד ערכי, יוצר ומשפיע ומוביל שינוי. נזכור ולא נשכח את טובי בניה ובנותיה, שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ. זוהי חובתנו המוסרית העליונה ביותר."

לקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל  מתקיים היום (ראשון), כמדי שנה, פרוייקט "נר לנופל" בכל בתי העלמין הצבאיים והאזרחיים ברחבי הארץ. במסגרתו מגיעים עשרות אלפי חברי בני עקיבא לקבריהם של למעלה מ-23,000 חללי מערכות ישראל וכ-3500 נפגעי פעולות האיבה. החניכים מתייחדים עם זכר הנופלים,  משאירים מכתב אישי לאחר שלמדו את סיפור הנופל, מדליקים נר וקוראים פרקי תהילים לזכרם.

הפרוייקט החל לפני כ-20 שנה בעקבות יוזמה של מזכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג ששכל את אחיו יצחק במלחמת שלום הגליל. הפעילות הינה בשיתוף פעולה עם צה"ל, כאשר התנועה פועלת גם מול המוסד לביטוח הלאומי ביחס לנפגעי פעולות האיבה. לפרוייקט קדמה עבודת הכנה ארוכה בה חולקו החניכים באופן מסודר כך שאף קבר של חלל צה"ל ונפגע פעולות איבה לא יישאר מיותם ביום הזכרון.

מזכ"ל בני עקיבא יאיר שחל: "דווקא החיבור של הדור הצעיר לשרשרת הדורות הארוכה של העם היהודי מבטיחה בנייה של דור עתיד ערכי, יוצר ומשפיע ומוביל שינוי. נזכור ולא נשכח את טובי בניה ובנותיה ,שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ. זוהי חובתנו המוסרית העליונה ביותר."

הפוסט בני עקיבא בפרוייקט "נר לנופל" הופיע ראשון במקומון רמת גן